1. התובעת ילידת 1976, עו"ד במקצועה, נפגעה בתאונת דרכים ב 28.12.08. היא היתה אפוא כבת 32 לעת התאונה והינה כבת 37 כיום. הנתבעת הינה מבטחת החובה החבה בפיצויה של התובעת בגין נזקי הגוף שהוסבו לה בתאונה, על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (להלן "
חוק הפלת"ד"). אין מחלוקת על החבות והכיסוי הביטוחי. מונו מומחים מטעם ביהמ"ש בשלושה תחומים, והנכות הרפואית המשוקללת שבעקבות התאונה עומדת על 14.5% (10% נכות אורטופדית, ו 5% נכות נפשית מוסכמת. בתחום הנוירולוגי נקבע כי לא נותרה נכות.
2. התובעת טוענת כי בתאונה איבדה הכרה לזמן קצר. מאידך, בדו"ח מד"א (נ/8) תחת שדה "סיפור של אובדן הכרה" נרשם "לא". אף בהנחה שהיה אובדן הכרה קצר שלא נמסר דבר בגינו בזמן אמת, אין הדבר מעלה או מוריד (ראה בהמשך - בסקירת חווה"ד של ד"ר וולר). צוין בדו"ח מד"א כי היא מתלוננת על כאבים באגן ובברך, נראית נסערת ללא סימני מצוקה, וללא עדות לשבר. בציון האברים הפצועים נרשמה חבלה קהה וכאבים באגן ובגפיים תחתונות. התובעת פונתה לבית חולים מאיר ולא אושפזה, אלא נשלחה ל 5 ימי מנוחה בביתה. היא התלוננה על סחרחורת וחבלות ברגל שמאל ואגן ימין. בבדיקה לא דווח על חסר נוירולוגי וצילומי אגן וברך שמאל לא גילו ממצא. יום לאחר מכן פנתה שוב למיון בית חולים מאיר עקב כאבי חזה, צוואר וגב. שוב, לא נמצא חסר נוירולוגי, בוצעו צילומי עמוד שדרה וצילום חזה ושוב שוחררה התובעת לביתה. בהמשך היו מעקבים אורטופדיים נוירולוגיים ופסיכיאטרים, כאשר התובעת טיפלה גם במרפאת כאב.
התובעת טוענת לשלל בעיות עקב התאונה, בגינן אכן פנתה כאמור לבדיקות ומעקבים, בהן כאבי גב עליון ותחתון מלווים בהגבלת תנועה בצוואר ובגב, חולשה בגפיים, כאבי ראש חזקים, סחרחורות ובחילות, חוסר שיווי משקל, הפרעות בקשב וריכוז, אובדן זיכרון ופוסט טראומה המתבטאת בפלאשבקים של מראות התאונה עם תגובה כרונית של עייפות ודכאון. התובעת הגישה תיק רפואי עב כרס לגבי המעקבים וטיפולי ההמשך להם נזקקה לרבות טיפולי פיזיותרפיה, זריקות אפידורליות להפחתת כאב, דיקור סיני, רפלקסולוגיה, הידרותרפיה, שיאצו, פילאטיס ופסיכותרפיה (נספחים ג' - ה'8 לתצהירה). כמו כן צרפה התובעת אישורי מחלה בתפזורת לאורך שנת 2009 המסתכמים ב 157 ימי אי כושר. היות והמצב הרפואי אותו יש לייחס לתאונה כבר נסקר בגדרן של חוות הדעת של מומחי ביהמ"ש, אסתפק כאן בהפניה לחוות דעתם שתמציתן תבוא בהמשך.
3. עם זאת, אף הנתבעת הגישה מסמכים רפואיים מרובים. אעמוד על עיקרי הדברים. מאותם מסמכים עולה כי לתובעת בעיה רפואית כרונית שאינה שנויה במחלוקת, ואינה נובעת מן התאונה. בהתאמה, חלק, אם לא רוב הטיפולים והמעקבים שלאחר התאונה, קשה ליחסם לתאונה, גם אם מקובל עלי שהייתה תקופת אי כושר זמני בה נתנה התאונה אותותיה ביתר, עד להתייצבות הנכות כנכות צמיתה. עדיין -
לאור חווה"ד של מומחי ביהמ"ש הפגיעות בתאונה נגעו להגבלת תנועה בעמוד שדרה מותני, ונכות נפשית. ואלו אותה מחלה ממנה סובלת התובעת בלא קשר לתאונה הנה מחלה אנדוקרינולוגית של בלוטת התריס (מחלת שימוטו), כאשר סימפטומים (ככל הנראה של אותה מחלה) החלו לתת ביטוי מובהק ב 2007 בדמות עייפות כרונית, כאבים מפושטים וחולשה. בהקשר המחלה האנדוקרינולוגית ואותם סימפטומים שצוינו יש פניות מרובות לרופאים ומעקבים לאורך שנים 2007-2009. תיק המרפאה האנדוקרינית (נ/14) מגלה תלונות על חולשה כללית בלא חום וכאבים בכל הגוף עד כדי קושי לעמוד על הרגלים. תלונה על כך באה באוקטובר 2008 והניבה בירורי המשך ב 12/08, וב 1/09. ב 21.1.09 שוב נזכרה אותה תלונה שהניבה אף היא הפניות לבירורי המשך בחודשים הבאים. כך אף ב 30.3.09 וב 13.5.09. הגבלת תנועה בעמוד השדרה שבאה בתאונה רק מדצמבר 2008, אינה יכולה לבאר חולשה כללית ,סחרחורות, וכאבים מפושטים.
ב 14.8.07 באה תלונה על חולשה ניכרת ונפילות, בעקבותיה נשלחה למרכז רפואי רבין (נ/15). עיון בתיק הרפואי הכללי (נ/17) מעלה כי בין היתר היו מס' מופעים של בלוטות לימפה מוגדלות בגינם זומנה לבירור, ותלונה ב 17.8.08 על כאבי צוואר שהקרינו לאוזן וראש. ב 10.9.08 , שלושה וחצי חודש לפני התאונה נשוא התיק, צוין בתיק הרפואי (נ/17) כי בין 1.5.08 עד 31.8.08 היינו 4 חודש, היתה בבירור ומעקב במרפאות ובתי חולים עקב דלקת חריפה בבלוטות התריס, ועקב נסיבות אלה לא היתה מסוגלת לעבוד ולתפקד באופן מלא. ב 11.9.08 כבר התייצב המצב שכן צוין שהמצב הכללי יציב והיא יכולה להתעמל במכון כושר. עם זאת ב 14.9.08 באה שוב תלונה על כאבים בגוף, ובהמשך נבדקה על ידי ראומטולוג שלא מצא עדות למחלה ראומטית. ב 29.10.08 נזכרה שוב תלונה על כאבי שרירים, כך גם ב 30.10.08. ב 10.12.08 מצוינת חולשה כללית ברגליים ובגוף , נמצאו ערכים גבוהים של בלוטת התריס, ב 15.12.08 צוין שוב חולשה בשרירים בעיקר בשרירי הרגליים כאשר לא נמצא ממצא בבדיקות שנערכו על ידי אורטופד, אנדוקרינולוג וראומטולוג. יום אח"כ צוין שבבדיקה על ידי פרופ' שדה לא נמצאה עדות למחלה נוירולוגית או נוירומסקולרית. ב 6.4.09 שוב באה תלונה על חולשה כללית מזה שבועיים בעיקר ברגליים (נ/16).
4. התובעת ביקשה כאמור מינוי של מומחים ב 3 תחומים: האורטופדי, הפסיכיאטרי והנוירולוגי. בישיבת 26.1.10 מונו מומחים מטעם ביהמ"ש בתחום האורטופדי והנוירולוגי. ב 29.11.10 מונה מומחה בתחום הפסיכיאטרי. איש מן הצדדים לא ביקש לחקור את המומחים.
5. בתחום
האורטופדי קבע המומחה פרופ' רופמן כי בעקבות תאונת הדרכים נותרה נכות אורטופדית, שכן כיום ניתן למצוא הגבלת תנועות קלה בעמוד שדרה מותני עם כיווץ שרירים מותני. עם זאת לא נמצא קיפוח עצבי, כאשר ממצאי ההדמיה מעידים על פריצת דיסק בין חוליות L5-S1 ועדות לרדיקלופטיה בגובה זה. בעמוד שדרה צווארי ציין המומחה שאין קיפוח עצבי וגם ממצאי ההדמיה תקינים לחלוטין, כאשר נמצאה רק הגבלת תנועות שנובעת מכאב שכן אין כיווץ שרירים עורפי בטווח התנועות המודגם. לשון אחר - מדובר בתלונות סובייקטיביות שאין להן תימוכין של ממש (הערה שלי - י.פ.). המומחה ציין כי מכל ביקוריה במרפאה האורטופדית ניתן ללמוד כי התלונות נגעו רק לבעיות בעמוד שדרה מותני, בלא אזכור של בעיה בעמוד שדרה צווארי.
לפיכך נפסקה הנכות בשיעור 10% לפי פריט 37 (7) (א) לתוספת לתקנות שעניינן בקביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה, בגין הגבלת תנועה קלה בעמוד השדרה המתני (בלבד).
6. בתחום
הנוירולוגי ניתנה חוות דעתו של ד"ר בועז וולר. המומחה מציין דברי התובעת כי בתאונה איבדה הכרה לזמן קצר (כאמור בדוח מד"א נ/8, אין לדבר אינדיקציה - י.פ.). תלונות התובעת לפני המומחה היו קושי בריכוז, פגיעה בזיכרון לטווח הקצר, וסחרחורות בזמן שכיבה ממושכת. המומחה ציין (וגם חקירת התובעת הותירה רושם כזה), כי היא מוסרת את תלונותיה בצורה עניינית ומסודרת ללא הפרעה בשפה ובדיבור כאשר גם הריכוז והזיכרון נחזים תקינים. גם מבחן מנטלי קצר שערך המומחה נמצא תקין וכך גם יתר הבדיקות שערך המומחה. המומחה ציין כי אין דיווח ברור על חבלת ראש בתאונה, וכי גם אם היתה חבלת ראש או איבוד הכרה הרי מדובר בחבלה קלה, כאשר הבדיקה הנוירולוגית לאחריה היתה תקינה.
אין אינדיקציה בבדיקות להפרעות בריכוז, בזיכרון או לסחרחורות עליהן מתלוננת התובעת. כאשר צוין מפיה שהינה עו"ד המתפקדת באופן מלא. נקבע שאין נכות נוירולוגית. עם זאת, ציין המומחה כי חלק מתלונותיה עשויות להתאים לתסמונת בתר חבלתית, ויש אפוא מקום למינוי בתחום הנפשי.
7. אכן מונה כאמור מומחה
בתחום הנפשי, הפסיכיאטר פרופסור קליין. בחוות דעתו מ 31.3.11, סקר המומחה עברה של התובעת ומצבה לאחר התאונה. ביחס לעבר, צוינו גמגום קל בילדות, ובדיקה נוירולוגית במהלך השירות בה אובחנה התובעת כסובלת מחרדה - אך המומחה ציין שמדובר בעבר הרחוק ובמצבים חולפים כאשר בשנים שקדמו לתאונה אין אינדיקציה לבעיות נפשיות. לאור זאת התרשם המומחה כי התסמינים הנפשיים שמצא שקיימים אצל התובעת מאז התאונה, מקורם אכן בתאונה. עם זאת, בעוד שהתובעת דיווחה על מצוקה ניכרת ותחושה שהיא זקוקה לטיפול, ביטויים הקליני של התסמינים לדברי המומחה אינו בולט, ומאופן הדיווח שלה ניתן להתרשם מנטייה לדרמטיזציה בהצגת התלונות. עם זאת, גרס כי אכן קיימת אצל התובעת מצוקה נפשית אמיתית.
אין לה תסמינים האופייניים להפרעת דחק פוסט טראומתית אלא התמונה הקלינית מתאימה להבחנה של תגובת הסתגלות נמשכת עם תסמינים קלים של חרדה ודיכאון, המלווים בפגיעה מתונה בתפקודה בתחום המקצועי והחברתי. המומחה המליץ על המשך טפול נפשי, וקבע כי נכון לדחות בשנה את ההחלטה על הנכות הנפשית הצמיתה.
כך, כדי לאפשר השלמת הטיפול קודם להערכת הנכות. בתום התקופה ציין שיהא מקום לבדיקה נוספת כדי להעריך את הנכות הנפשית הצמיתה, ככל שתוותר כזו.
בישיבת 2.5.11 ניתנה המלצתי לקניית סיכון הדדי להעמיד הנכות הנפשית לצרכי התיק כולו על נכותו רפואית בת 5%. הצדדים קיבלו המלצה זו (ראה סעיף 34(ג) לתצהיר התובעת והודעת הנתבעת מיום 31.5.11). התובעת ציינה בסע' 34(ג) לתצהירה כי אין ברצונה לעבור הלוך ושוב בדיקות מסוג זה (כלומר הטיפול עליו המליץ המומחה), ולכן הסכימה להעמדת הנכות על 5%.
8. כאמור, המומחים הרפואיים לא נחקרו על ידי הצדדים. התובעת הגישה מטעמה חוות דעת של סטטיסטיקאי, ד"ר סושרד. אף מומחה זה לא נחקר - אך חוות דעתו, כפי שיחוור להלן בהמשך, אינה מעלה ואינה מורידה לגופו של עניין.
לאור קביעות מומחי ביהמ"ש, לא ניתן לייחס לתאונה את שלל הסימפטומים עליהם מלינה התובעת ובגינם אכן נבדקה וטופלה לא אחת. לא את החולשה הכללית או הכאבים המפושטים (להבדיל מכאבי גב, שכן שם אכן נפגעה בתאונה), ולא את הטענות לירידה בזיכרון ובריכוז או סחרחורות. הנכות הצמיתה שהוסבה בתאונה נוגעת להגבלה קלה בתנועות עמוד שדרה מותני, ונכות נפשית מזערית בשל תגובת הסתגלות (ולא קשיי ריכוז, זיכרון או PTSD).
9. הערה בטרם המשך: חרף התופעה הנפוצה יחסית בתיקי נזקי גוף של הפרזה ניכרת מצד שני הצדדים במה שקשור לכימות הנזק (כל צד לכיוונו - הנתבעת כלפי מטה והתובע כלפי מעלה), עדיין מציב תיק זה סמן קיצוני של הפרזה לאין שעור מצד התובעת ביחס לאומדן הנזק, בלא קצה קציה של פרופורציה הגיונית. למקרא סיכומי בא כוחה והערכת הנזק שלו ניתן היה לתהות שמא מדובר בתיק של תובע אחר, שמא של פאראפלג , או במי שנכותו הרפואית עומדת על 100%. אשוב ואזכיר כי התובעת לא ביקשה לחקור המומחים הרפואיים, שחוות דעתם לא נסתרה ומקובלת עלי לגופה. לא נפלו בחוות הדעת פרכות הגיוניות, או תשתית עובדתית שהניחו המומחים ונמצאה שגויה, או אי התאמה בין הדרך למסקנה וכיוצ"ב. אין אפוא טעם טוב או טעם בכלל לסטות במקרה זה מחוות הדעת של מומחי ביהמ"ש, כמשקפים המצב הרפואי והבעיות שנבעו ונובעות מן התאונה. למעשה בסיכומיה לא התיימרה אף התובעת לטעון שנכותה הרפואית (להבדיל מהתפקודית) שונה מזו שנקבעה בחוות הדעת של שלושת המומחים. חרף זאת, אומדן נזקיה מתעלם לחלוטין מן הקביעות הרפואיות והנכויות שמצאו ביטוין באותן שלוש חוות דעת. קביעות שלאורן, בצירוף נתוני הרקע האישיים והתעסוקתיים, יש לאמוד ההשפעה התפקודית הנודעת לנכות הרפואית שנקבעה.
אמנם הפוסק האחרון ביחס לנכות התפקודית והתעסוקתית הנו ביהמ"ש (כך אף ביחס לנכות הרפואית).
יהיו מקרים בהם הנכות התפקודית תעלה או תפחת בשעורה מן הנכות הרפואית, פעמים שאף בשיעור ניכר. אולם על פי רוב יש מתאם מקורב בין השתיים, גם אם לא חפיפה הכרחית. שכן, שיעורה של הנכות הרפואית (גם בתחומים האורטופדי, הנוירולוגי והנפשי שבהם מונו מומחים), נקבע בדרך כלל על פי קריטריונים המשקפים את שיעור החומרה של התסמינים הקליניים בתחום בו נקבעה הנכות. אזכיר כי שיעורה המשוקלל של הנכות הרפואית במקרה דנן הינו 14.5% בלבד: נכות מזערית מוסכמת בתחום הנפשי, ונכות בשל הגבלת תנועה קלה בתחום האורטופדי; כאשר עיסוקה של התובעת הינו עיסוק אינטלקטואלי ולא פיזי. חרף זאת בסיכומיה כמו גם בתחשיב מטעמה, גרסה התובעת שסכום נזקיה המצטבר עולה בהרבה על גבול סמכותו העניינית של בית משפט זה. בסיכומיו הגיע ב"כ התובעת לסכום נזק מצטבר (בעיגול) של 7.4 מיליון (!) ש"ח.
10. בעבר דחיתי בקשה של התובעת להעביר התיק לבית המשפט המחוזי כאשר ציינתי שהכרעתי נכונה לשלב בו ניתנה, וכאשר לא הומחש אז לכאורית שסך הנזקים עולה על גבול הסמכות העניינית של בית משפט זה. החלטתי הותקפה בבר"ע, אשר נדחתה בהחלטה מיום 14.11.11. גם בסיכומיה שבה התובעת וביקשה להעביר התיק לבית המשפט המחוזי. אכן, לו נמצא על ידי לאחר שמיעת הראיות והגשת הסיכומים, שתמונת הראיות שהוצבה הציגה שינוי של ממש, באופן המקים בסיס אפשרי לסברה שסכום הנזק עובר תקרת סמכותו של בית משפט זה, הייתי נמנע ממתן פסק דין, ומורה על העברת התיק לבית המשפט המחוזי. אלא שכפי שיחוור סכום נזקיה של התובעת אינו עובר את תקרת סמכותו העניינית של בית משפט זה ואף לא מתקרב כלל לתקרה זו. קיימים אמנם מקרים נדירים יחסית, בהם הנכות התפקודית והתעסוקתית עולה כמה מונים על הנכות הרפואית שנקבעה. תיקים אלה ידועים לעיתים בקרב העוסקים בנזקי גוף בכינוי "תיק הפסנתרן" (בהמשלה לפסנתרן - אומן שאיבד אצבע או חלק ממנה ולכן נכותו הרפואית אמנם אינה גבוהה כשלעצמה, אך נכותו התעסוקתית גבוהה ביותר). תיק זה בפירוש אינו כזה. מקובל עלי שלנכותה הרפואית של התובעת נודעת השפעה על כושר השתכרותה ותפקודה. אך בשים לב לגובה הנכות הרפואית וטיב המגבלות הקליניות, עיסוקה של התובעת ואף ההיסטוריה התעסוקתית שלה (שתיסקר להלן, בשים לב לטענותיה), קביעתי הנה שהנכות הרפואית המשוקללת משקפת את שיעור הנכות התפקודית והתעסוקתית. "הנכות הרפואית הינה המדד שבאמצעותו יכול בית-המשפט לקבוע מהי הנכות התפקודית שממנה סובל הנפגע, ומהי השלכתה על כושר השתכרותו לעתיד" (ע"א 8388/99
הסנה חברה לביטוח נ' בן ארי פ"ד נו(4) 689). כאמור, העובדה שהנכות הרפואית היא נקודת המוצא, המדד, אין משמעה בהכרח שהיא חופפת הנכות התפקודית. אולם, באין נתון לסתור (שכאן אכן לא הומחש מעבר לטענות שבהבל פה), יש הצדקה בענייננו להעמיד הנכות התפקודית בחפיפה לנכות הרפואית במה שקשור לאב הנזק של הפחיתה בכושר ההשתכרות. כך נעשה ברגיל בתיקי קטינים (עיין למשל: 5148/05
קוגלמס נ' לוי; ע"א 9873/06
כלל חברה לביטוח נ' פפו)
. אך גם לגבי בגירים, באין נתון לסתור, חופפת לא אחת הנכות הרפואית את אומדן הפחיתה בכושר ההשתכרות.
כאמור, אין תמה בדבר, בשים לב לכך שברגיל נקבע שעורה של הנכות הרפואית בכל תחום בהתאמה לחומרת הסימפטומים הקליניים שהיא גורמת. לגבי בגירים - עיין למשל בע"א 971/03
אבנר בגא נ' אלי מלול (פס' 19 של פסה""ד - ומדובר בדוגמא בלבד, אחת מני רבות).